וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ
אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
(יונה ב' ה)
עבודתו של אורי נדב מציעה את המבט כאקט של אמונה ׳על׳ ו׳ב׳-עתות משבר. כיהודי, ישראלי, חייל, תושב צפון הארץ, וצלם – נדב בוחן את יחסו המורכב אל הארץ וגבולותיה, תוך שימת לב מיוחדת למחירים האנושיים הקונקרטיים אשר נגבים מאזרחיה. נדב שירת כחייל בגזרת לבנון החל מ1980 והשתתף במלחמות לבנון הראשונה והשניה. בתקופה זו שהה בלבנון ובאזורים שונים לאורך הגבול: צור, צידון, ביירות, ג׳אבל ברוך, החרמון הסורי ועוד. כתושב הגליל, הוא מכיר היטב את אזור הצפון, ועוסק בו בתצלומיו, כבן בית וכמשוטט המבקש לראות מחדש את סביבתו המוכרת.
אתר זה מציג שילוב של פרויקטים מרכזיים ביצירתו של נדב. הראשון, ״היבש שורף את הירוק״, במסגרתו תיעד את דור הוריי הילדים שנרצחו באסון האוטובוס במושב אביבים, אשר אירע במאי 1970. באסון נרצחו 12 נפשות על ידי מחבלים אשר תקפו אוטובוס שהסיע את ילדי כיתות א'-ג' מאביבים לבית הספר. המחבלים ארבו לאוטובוס בעיקול הכביש והרגו בירי רקטות שמונה ילדים וארבעה מבוגרים, ופצעו עוד עשרות מנוסעי האוטובוס. קהילת אביבים מתמודדת עם הפצע הפעור עד עצם היום הזה, כ-50 שנה לאחר האסון. במהלך הפרויקט, במשך ארבע שנים קיים נדב פגישות רבות וראיונות עם הוריי הילדים ההרוגים ועם הניצולים וקרובי משפחותיהם, תיעד אותם במצלמתו, ולמד לעומק את השלכות האסון על אנשי המקום. תוצר אחד של הפרויקט הוא הספר "אתמול פער את לועו" המנציח את סיפורם של אנשי אביבים.
פרויקט זה של נדב מטיל אור מחודש ומורכב על התמודדותה של הקהילה עם הטרגדיה לאורך העשורים, הרחק מהעין הציבורית. נדב משלב תצלומים עדכניים שייצר במקום עם חומרי ארכיון ועבודות וידאו פרי יצירתו, על מנת לבחון סוגיות קונקרטיות, כגון: שאלת הלכידות הלאומית, אשליית הבטחון הישראלית העונה לקוד ה״יהיה בסדר״ שעומד בסתירה להפקרת הישובים לאורך הגבולות; סוגיות של זיכרון ושכחה, גבולות ובריתות, ותהליכי אבל אישיים וקולקטיביים. מבטו של נדב שוזר את הפרטי והקולקטיבי, לכדי חיבוט נפש ויזואלי מעמיק, אשר שואף למצוא נקודות של צמיחה טראומתית בתוך המסגרת הקודרת של האסון.
לגוף העבודה זה מצטרפות סדרות נוספות של נדב. ׳אדיר׳, אשר צולמה מנקודת התצפית והאנדרטה לזכר חללי מלחמת לבנון השניה בהר אדיר, במסגרתה בוחן נדב את סוגיות הגבול והזיכרון באמצעות המדיום הצילומי. נדב בוחן נקודות ציון לאורך גבול לבנון ומנקודת תצפית מהר אדיר. אקט התצפית משקף את הכמיהה הפרטית של נדב ״לחזור״ ללבנון ׳אחרת׳, זו שאינה רוויה בקרבות אלא בנופים מרהיבים, שוטטות והיכרות עם האוכלוסייה המקומית. זה הוא הצד המדובר פחות של חזרה משהייה צבאית ארוכה בארץ זרה, ארץ אויב. זו מהדהדת את הסדרות ׳הטרוטופיה׳ ו׳קיסוסית׳ אשר בוחנות סוגיות של מרחבים לימינליים. הסדרות Attachment and Echoes, משלימות את העיסוק בגבול. באופן דומה לחוויה הטריטוריטואלית, גם התוואי הגנטי-משפחתי משורטט על ידי גבולות ההיקשרות, בין אב לבן, בין אב לבת. בדיקת השוני והדימיון הפיסי וההבעתי, בין נדב לילדיו באמצעות מדיום הפורטרט, כמו שואלת האם ניתן אי פעם לצאת את גבולות המשפחה? הסדרות מהוות בו זמנית תגובה למצב העניינים הקונקרטי של חיים ׳על הגבול׳ ואקטים אמנותיים מתמשכים, בלתי מתפשרים. [כתבה: שירז גרינבאום]
